בתי הדין לעבודה

ד"מ 2632/00
 בבית הדין האזורי לעבודה בנצרת
 
 
27/12/2001
 
 כב' הרשמת רים נדאף  בפני:
 
   

 

 

 
 ג'מאל בהותי
  בעניין:
 
התובע
  עו"ד אחמד בהותי
 ע"י ב"כ 
 
 
 
 נ  ג  ד
 
 
 
 מועצה מקומית משהד
  
 
הנתבעת
  עו"ד מ. ג'מאל דהאמשה ואח'
 ע"י ב"כ  
  
 
 
   
  
  
 

 

פסק  דין
 
1.         עניינה של התביעה הנדונה הוא תשלום שכר חודש 11/99 אשר טרם שולם עד היום וכן פיצויי הלנת שכר בגין אי תשלום השכר עד היום.

 

2.         בכתב ההגנה נטען כדלקמן:

 

א.        מוכחש האמור בסעיף 4 לכתב התביעה הנתבעת תוסיף ותטען כי משכורות חודש נובמבר 1999 שולם לכל עובדי המועצה ומעולם לא פנה התובע ו/או התריע בפני גזבר ו/או חשב השכר כי משכורתו לא שולמה ורק לראשונה עם קבלת כתב התביעה.

 

ב.         תביעת התובע הוגשה שלא בתום לב ו/או מתוך כוונה להכביד על קופת הנתבעת ו/או שלא על מנת לקבל פיצויי בגין האיחור במשכורות אלא כדי להתעשר בנסיבות שאינן מצדיקות זאת ע"ח הנתבעת.

 

ג.         מבלי לפגוע באמור לעיל הנתבעת תטען כי אין התובע זכאי לפיצויי הלנה על כל רכיבי משכורתו ועל כל התקופה הנתבעת בכתב התביעה, והוא זכאי אם בכלל לפיצויי הלנה אך ורק על התשלום שהוא מקבל ועקב עבודתו ובמשך עבודתו בתקופה בה עבד בפועל וגם זאת על התשלום שמשולם בגין אותה עבודה בלבד ועד מועד תשלום המשכורות בפועל.

 

ד.         האיחור בתשלום השכר נבע עקב קשיים כספיים של הנתבעת שבין היתר יצרו ממנגנון עובדים מנופח אותו ירשה הנהלת הנתבעת הנוכחית.

לקשיים הכספיים ולקשיים בתשלום המשכורות במועד תרמו התובע ועובדים אחרים עקב תביעת הלנת שכר בלתי נכונות ע"י הצגת מצג מטעה לביה"ד הנכבד, תוך שהם מכבדים על קופת הנתבעת כלפי שלטונות המס, ומונעים שחרור כספי הנתבעת מבנק אוצר השלטון המקומי.

 

ה.        הנתבעת תוסיף ותטען כי נקלעה למצב כלכלי קשה בין היתר בגלל העיקולים הרבים שהוטלו על חשבונותיה ע"י העובדים ובין היתר התובע וכן בגלל אי העברת התקציבים אליה על ידי רשויות המדינה ולנתבעת אין שליטה על גורמים אלו.

 

            רוב הרשויות המקומיות במגר הערבי, ובכלל, הנתבעת נקלעו לקשיים כספיים לאור האפליה ואי העברת כספים למגזר הערבי לעומת המגזרים האחרים על ידי רשויות המדינה ולא ייתכן כי הנתבעת תופלה לרעה כאמור לעיל ומאידך תחוייב בפיצויי הלנה.

 

ו.         הנתבעת תוסיף ותטען כי הינה רשות ציבורית אשר לא הפיקה שום תועלת מהאיחור בתשלום המשכורות ואין להענישה על המצב העגום והקשה שאליו נקלעה.

 

ז.         הנתבעת תוסיף ותטען כי חיובה בפיצוי הלנה דבר שמהווה פגיעה דרסטית בזכות קניינה שהפגיעה בה מהווה פגיעה באינטרס הציבורי וחיובה בפיצויי הלנה הינו גריעה מכספי הציבור.

 

ח.        התובעת עושה שמוש לרעה בהליכי משפט ומתנהגת שלא בתום לב.

 

3.         בישיבה שהתקיימה בתיק ביום 5.2.01 סוכם כי ב"כ הנתבעת ימציא מסמכים על תשלום שכר חודש 11/99, ובמידה ולא ימציא מסמכים כאמור תינתן החלטה על הגשת טיעונים, ועל מתן פס"ד על סמך הטיעונים בהתאם להסכמת הצדדים.

 

4.         ב"כ הנתבעת לא המציא מסמכים כלשהם על תשלום השכר לאותו חודש, לכן ניתנה החלטה על הגשת טיעונים, והטיעונים אכן הוגשו לתיק.

 

5.         עיקר טענות ב"כ התובע בסיכומיו:

 

א.        התובע תושב כפר משהד שעד יום זה הינו עובד בשרות הנתבעת בבית הספר היסודי שבכפר משהד.

            משכורתו של התובע לחודש נובמבר משנת 1999 הינה על סך 4510 ₪.

            התובע יציין כי למרות כל הדרישות וההפניות לתשלום משכורת החודש הנ"ל, אשר לא הביאו לשום תועלת לפני הגשת התביעה, המשיכה הנתבעת במחדלה ולא שלמה השכר עד עצם יום זה.

 

ב.         התובע יטען כי, לאחר מתן הזדמנות של חודש ימים לנתבעת להוכחת טענתה שהשכר לחודש הנ"ל שולם וזאת בישיבה מיום 5.2.01, ולא הוגש כל מסמך שהוא, הדבר מעיד על עצמו שהשכר לחודש הנ"ל לא שולם והנתבעת העלתה טענות סתמיות וריקות מכל תוכן בכדי למשוך זמן ו/או להאריך מועד תשלום משכורתו.

 

ג.         טענות ההגנה של הנתבעת בדבר מצב כלכלי קשה אין להם על מה לסמוך, הם אינם פוטרים את הנתבעת מחובת תשלום השכר בזמן, ואינן מהוות צידוק לאיחור בתשלום המשכורות ועל כן מתבקש כב' בית הדין לחייב את הנתבעת לשלם לתובע משכורת חודש נובמבר של שנת 1999 המסתכם על סך 4510 ₪ ופיצויי הלנת שכר מלאים.

 

ד.         התובע יטען כי עקב אי תשלום שכר עבודתו במועד הקבוע לכך על פי החוק נגרמו לו נזקים רבים ובעיות משפחתיות ונפשיות.

 

6.         עיקר טענות ב"כ הנתבעת בסיכומיו:

 

א.        הואיל ולא נשמעו ראיות, לא נחקרו עדים והתובע קיבל למעשה את הטענות שבכתב ההגנה משמעות הדבר כי העובדות והטענות שבכתב ההגנה מוכחות ולא נסתרות והנתבעת תסתמך עליהם כחלק מסיכומים ותטען כי אין לחייב אותה בשכר הנתבע לרבות פיצויי הלנה.

 

ב.         ראשית הנתבעת תקדים ותטען כי עם כניסת כהונת המועצה הנוכחית בחודש 11/98, ירשה מקדמותה מצב כספי רעוע וקשה, עיקולים בסכומים גבוהים מוטלים על כספיה, הגבלת חשבונה בבנקים, תביעות עובדים לתשלום פיצויי הלנה מנופחים ומופרזים, כתוצאה מכך נכנסה הרשות המקומית לגרעון אדיר, לא יכלה לעמוד בהתחייבויותיה, מצב זה יצר חוסר אפשרות לתשלום תביעות בהסכמת העובדים לרבות הטלת עיקולים בהסכמה ע"י העובדים.

 

ג.         הנתבעת תוסיף ותטען כי בדרך הזאת שילמה משכורות העובדים ככל שניתן במועד וזאת במטרה יחידה למנוע אי תשלום משכורות העובדים ולמניעת במידעת האפשר פגיעה בפרנסת העובדים ומאידך למנוע הגשת תביעות ע"י העובדים באופן עצמי ובכך תאבד השליטה על המצב, ומצבה הכספי ילך ויתדרדר שאין יציאה ממנו.

            ואכן משכורת חודש 11/99 שולמה לעובדים על סמך התביעה שהוגשה מטעמם במסגרת תיק עב' 2239/99.

 

ד.         הנתבעת תוסיף ותטען כי עקב האמור לעיל היא סברה ובתום לב שמשכורת התובע שולמה במסגרת אותה תביעה משום שאין כל סיבה לאי מכלול התובע באותה תביעה, מה עוד עד ליום הגשת התביעה לא נודע לה מכל גורם שהוא לרבות התובע ו/או קיבלה כל פניה מהתובע לתשלום משכורתו לחודש 11/99 ולראשונה נודע לה עת הגיש תביעתו נשוא תיק זה.

 

ה.        הנתבעת תטען כי התובע נהג במעשיו הנ"ל תוך מטרה ברורה שאינה דרושה כל פרשנות ו/או חקירה הינה חיוב הנתבעת בפיצויי הלנה בסכום הכי גבוה.

            אכן התובע השהה את הגשת תביעתו זמן רב קרוב לתקופת ההתיישנות ולא נתן הסכמתו להגשת תביעה ביחד עם יתר העובדים, התנהגות המעידה אך ורק על כוונותיו של התובע, ועל כן כב' בית הדין מתבקש לעשות שימוש בשיקול דעתו ולדחות את תביעת התובע.

 

ו.         הנתבעת תוסיף ותטען כי תביעת התובע הוגשה שלא בתום לב ו/או מתוך כוונה להכביד על קופת הנתבעת ו/או שלא על מנת לקבל פיצוי בגין האיחור בתשלום משכורתו אלא כדי להתעשר בנסיבות שאינן מצדיקות זאת ע"ח הנתבעת.

 

ז.         עוד תטען הנתבעת כי חיובה בפיצויי הלנת שכר הינה סנקציה חמורה שננקטה נגד מעביד זמלין את שכר עובדיו, אולם הנתבעת ניסתה בכל האמצעים העומדים לרשותה בתשלום משכורות העובדים במועד, ואי תשלום משכורת התובע נבעה אך ורק עקב מעשי התובע מהסיבה שאין לה שליטה עליה ובסעד יוצא דופן כנגד אותו מעביד, זכות הקניין של המעביד נקבעה כזכות יסוד על פי חוק יסוד כבוד האדם וחירותיו ואין מחלוקת כי חיוב מעביד מסוים בפיצויי הלנה מהווה פגיעה דרסטית בזכות הקניין של אותו מעביד, הדבר מתקבל יתר חשיבות כשמדובר ברשות מקומית שהפגיעה גם מהווה פגיעה באינטרס ציבורי וחיובה בפיצויי הלנה מהווה גריעה מכספי הציבור מה עוד שבסעיף 18 לחוק הגנת השכר הקנה לבית הדין הנכבד הזכות להפחית ו/או לבטל פיצויי הלנה בהתקיים חילוקי דעות לעצם החוב.

 

ח.        על כן בית הדין מתבקש לתת דעתו במעשי והתנהגות התובע החסרות כל תקדים בהעדר תום לב המנסה לפגוע פגיעה דרסטית בזכות קניינה של הנתבעת שהפגיעה בה מהווה פגיעה באינטרס ציבורי וחיובה בתשלום הסכומים הנתבעים הינה גריעה מכספי הציבור.

 

ט.        הנתבעת תוסיף ותטען כי לאחרונה קיימת פסיקה ומגמה חדשה של כב' ביה"ד לעבודה שלפיה חלה הקלה בקו הנוקשה הקודם ושלא עשה כל אבחנה בין מעביד ציבורי לבין מעביד פרטי, וכמו-כן בית הדין הפעיל את שיקול דעתו הן בפסיקת פיצויי הלנה והן בשאלת הפחתתם ובמידת ההפחתה, תוך התחשבות בנסיבות, בתום לבם של הצדדים ותכלית החקיקה.

 

7.         נסיבותיו של תיק זה הינן שונות מנסיבות כל יתר התיקים בהם מוגשות תביעות לפיצוי הלנת שכר.

 

            בתיק זה, למרות שמדובר בשכר חודש 11/99, הנתבעת טרם מצאה לנכון לשלמו עד יום זה.

            ב"כ הנתבעת טוען בסיכומיו כי התובע נהג בחוסר תום לב עת השהה את תביעתו לסוף תקופת ההתיישנות, ולא התריע על כך לפני כן.

 

            אין בידי לקבל טענה זו. גם בכתב התביעה וגם בטיעוני ב"כ התובע צויין כי התובע פנה מספר פעמים לנתבעת לשלם לו את שכרו, אך הנתבעת לא שילמה אותו, וטענתו זו של התובע לא נסתרה כראוי.

            יתרה מכך, אין חוסר תום לב בזה שהתובע מגיש את תביעתו לקראת סוף תקופת ההתיישנות, זכות הקנויה לו על פי דין, ולא ראיתי כאן שימוש לרעה בזכות זו או בהליכי בית משפט.

 

            יש מקום לחלק את התקופת הרלוונטיות של התביעה לשתי תקופות: התקופה שלפני הגשת התביעה, והתקופה שלאחר הגשת התביעה.

            בתקופה שלפני הגשת התביעה יש להתייחס לתביעה כאל כל התביעות הנוספות לפיצויי הלנת שכר, ואילו בתקופה שלאחר הגשת התביעה ומשלא היתה יותר מחלוקת בשאלה אם שולמה או לא שולמה משכורתו של התובע לאותו חודש, יש להתייחס לנתבעת ביתר חומר נוכח המחדל הממושך מטעמה מלשלם לתובע את שכרו עד עצם היום הזה, תוך הפרה בוטה וממושכת של זכותו של התובע לקבל את שכרו, לתקופה שעולה על 24 חודש.

 

            הנתבעת, ועל אף שבדקה והתברר לה כי השכר אכן לא שולם, לא נרתעת מלהמשיך ולהלין את שכרו של התובע לחודש 11/99 עד עצם היום הזה, ודבר זה הינו תמוה ביותר, חמור ויש להתייחס אליו במידת החומרה הראויה.

 

            לפיכך, כל השיקולים שיפורטו בסעיף 8 להלן לעניין הפחתת שיעור פיצויי ההלנה הינם רלוונטיים רק לגבי התקופה הראשונה שלפני הגשת התביעה.

 

8.         הפחתת או ביטול פיצויי הלנת שכר:

 

הסמכות לבטל או להפחית את פיצויי ההלנה מועגנת בסעיף 18 לחוק הגנת השכר אשר לשונו כדלקמן:

 

"בית הדין האזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה, או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעות בית הדין האזורי, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו".

 

מאז ומתמיד היו בפסיקה שתי גישות לעניין התייחסות בית הדין לחיוב מעבידים, בפיצויי הלנת השכר, הגישה המחמירה והגישה המקלה.

 

דוגמאות לגישה המקלה אנו מוצאים בדב"ע מד/73-3 דינה טל נ. שירותי כיאויר, אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, פד"ע טז עמ' 203, ונקבע בעמ' 207 כדלקמן:

 

"פיצויי הלנה מכוח חוק הגנת השכר בא להרתיע מעביד מהלנת שכר עובד, הוא בא לעשות את ההלנה לבלתי כדאית מבחינה כספית, הוא אינו ריבית או פיצוי על נזק בנזיקין או במשמעות החוזית, הוא למעשה פיצוי in terorem.

משכך הדבר, קל לעמוד על המניע אחרי סעיף 19 (א) לחוק הגנת השכר. עת מדובר במעביד, במקרה שלנו אגודה  שיתופית שהיא על סף פירוק – והראיה להיותה במצב כזה הוא בכך, שתוך שישה חודשים אכן יגיעו לפירוק - ההנחה היא, שמצבו הכלכלי של אותו מעביד היה כזה שאי תשלום השכר במועד לא היה נמנע על ידי "הסנקציה" של פיצוי הלנה. אולי גם הניחו מראש, כי במצב כזה, מאליו מתקיים האמור בסעיף 18 לחוק, כי אי תשלום השכר במועד "בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה" משמש עילה לביטול פיצויי הלנה".

 

המשך לאותה גישה מקלה אני מוצאים בדב"ע נג/225-3, פלמ"ע בע"מ נ. עאצי, פד"ע כו עמ' 492, ובעמ' 497 נקבע כדלקמן:

"מדיניות המחוקק היתה להפוך עיכוב מכוון בתשלום פיצויי פיטורים לעובד על ידי מעבידו לבלתי כדאי, עם זאת מכיוון שפיצויי ההלנה הוא גבוה מאוד, כ- 500% לשנה , ובית המשפט העליון הגדירו כ"סנקציה דרקונית" החליט המחוקק להעניק לבית הדין לעבודה את האפשרות להפחית או לבטל את פיצויי ההלנה, על פי רשימה סגורה שצויינה בסעיפים 18 ו- 20 לחוק שצוטט לעיל.

 

בתי הדין לעבודה גיבשו מדיניות לגבי יישום לשונו ומטרתו של החוק, וזאת בחיפוש אחר האיזון שבין זכויות עובדים לקבל שכר עבודה ופיצויי פיטורים במועד שנקבע בחוק, לבין העונש הקיצוני המוטל על המעביד שלא שילם את השכר או את פיצויי הפיטורים עקב אחת הסיבות שצויינו בסעיף 18 לחוק. יתרה מזו , גישת בית הדין בארצי בפירוש המונח טעות כנה היתה רחבה וליברלית, משום הסמכות הרחבה שנקבעה להפחתת פיצוי הלנה בין 19% לבין 1%".

 

לאחרונה אנו עדים לכך שמדיניות בית הדין הארצי בעניין פיצויי הלנה, תומכת דווקא בגישה המקלה ומעניקה שיקול דעת רחב יותר בידי בית הדין עת בא הוא להכריע בשאלת חיוב מעביד בפיצויי הלנה, ותומכת בפרשנות רחבה יותר של הנסיבות המנויות בסעיפים 18 ו- 20 לחוק.

 

בדב"ע נב/86-3 ד"ר מיכל שרף ואח' נ. ספריה משותפת לדורות – לוד, פד"ע כט עמ' 301 בית הדין הארצי קיבל את הערעור כנגד חיוב המשיבה (המערערת שכנגד) בפיצויי הלנה מלאים, מאחר ונציגות העובדים שם חתמה על הסכם עם העירייה לפיו תשלם העירייה לעובדים את השכר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בתנאי שהעובדים יסירו את תביעתם כנגד המשיבה – העמותה. העובדות קיבלו את השכר שלהן מהעירייה על פי ההסכם, אך לא הסירו את תביעתן כנגד העמותה.

 

השופט (בדימוס) אסוף קבע בעמ' 319 לפסה"ד:

 

"בעובדה שהעובדות בעניין שלפנינו קיבלו את הכספים , יש לראות הסכמה לאמור  בהסכם שדן בעניינן בין נציגות העובדים והעירייה, אין העובדות יכולות או רשאיות לאמץ חלק מההסכם – ליטול מהעירייה את הכספים המגיעים להן מ"העמותה", ולא לבצע את חלקן – ביטול התובענה ואם תאמר שאין הסכם עם נציגות העובדים מחייב את העובדות הרי התנהגותן בתביעתן למימוש הזכויות שבחוק, מהווה, לאור האמור לעיל, שימוש בזכות שלא בתום לב, קיצוני, ובית הדין לא יתן לכך יד"

 

בדב"ע נו/267-3 המוסד הקתולי לשירותי הצלה נ. פואד חזבון (לא פורסם) בית הדין הארצי אף ביטל את חיוב המערערת, המעבידה, בפיצויי הלנת שכר לתקופה שקדמה להגשת כתב הגנה על אף שמדובר היה בתשלום פיצויי פיטורים מותנה בחתימת המשיב, העובד, על כתב קבלה ושיחרור הכולל ויתור על תביעות נוספות, חתימה שהמשיב סירב לה, הארצי קבע שם שהיתה "טעות כנה" מצד המעבידה כי בנסיבות המקרה נהגה היא על פי הנחיותיה שהיו ידועות לעובד.

 

במאמרו של כב' הנשיא אדלר, פיצויי הלנה – חוק ופסיקה – שפורסם בשנתון משפט העבודה, תשנ"ו – 1996 ניתן למצוא ביטוי ואף קריאה לגישה התומכת באיזון בין כלל האינטרסים של העובדים והמעבידים, אשר כתוצאה ממנה יש מקום להרחיב את הפרשנות שניתנת למושגים של "טעות כנה" או "נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה" תוך התחשבות במציאות הכלכלית הקשה בה אנו נמצאים.

 

בעמ' 45 למאמר דלעיל נאמר כדלקמן:

 

"...כאשר המעביד אינו מתכוון להלין את אחד התשלומים הללו, יש הצדקה להפחית או לבטל את פיצויי ההלנה. לעומת זאת, אין להתעלם מהשיעור הגבוה של פיצוי הלנה, ההופך אותו לכלי קיצוני, ובמקרים מסויימים מחייב את בית הדין להטיל על המעביד תשלום ללא שום יחס למחדלו באי תשלום שכר.

.... האם אי תשלום שכר, פיצויי פיטורים או הפרשות לקופת הגמל מצדיק מסירת כל רכושו של מעביד לעובד?

פיצוי הלנה אינו קיים במקום אחר בעולם, האם הטלת פיצוי הלנה בשיעור קיצוני מבלי שניתן לבית הדין שיקול דעת נוגדת את יסודות המשפט, משום שנשלל שיקול דעתו של בית הדין ליישם את תכלית החוק במקרה המסויים? נדיר המקרה במשפט האזרחי, בו מנוע בית הדין מלשקול את תום לבם של בעלי הדין ולהתחשב במכלול נסיבות המקרה בעת הטלת הסנקציה".

 

לקראת המדיניות הראויה מציע כב' הנשיא להתחשב בראש ובראשונה בתכליתו של החוק תוך התחשבות בתוצאות הבלתי סבירות של שלילת מלוא רכושו של מעביד, הוא קורא לפירוש החוק תוך איזון נאות בין תכליתו לבין זכויות היסוד והצדק של המעביד, וכן יש לדעתו לפרש את החוק בהתאם לרוח חוקי היסוד שבאו להבטיח את זכותו של העובד לקבל את שכרו וזכות הקניין של המעביד.

 

כבוד הנשיא במאמרו מציע להעלות לדיון את  הפירוש הרחב של הסיבות המסמיכות את בית הדין לשקול הפחתת פיצויי הלנה, בחיפוש אחר המדיניות הראויה והרצויה של בית הדין בנושא זה.

 

לפני מספר חודשים ניתנו בבית הדין הארצי שני פסקי דין נוספים אשר מבטאים את המדיניות החדשה הרצויה והראויה בהתייחס לשאלת הפחתת פיצויי הלנה.

 

בע"ע 300215/98 דומוס תעשיות רהיטים בע"מ נ. מירב בן הלל (טרם פורסם), בעמ' 9 לפסק הדין נקבע כדלקמן:

 

"פסיקת פיצויי הלנה היא בשיקול דעת בית הדין, בהפעלת שיקול דעת זה צריך בית הדין, להביא בחשבון מחד את מטרת פסיקת פיצויי ההלנה, שהיא הרתעת מעבידים מלהלין שכרם של עובדים, ומאידך את שיעורם הגבוה של פיצויים אלה, שהביא לכך שכונו ע"י הפסיקה "סנקציה מעין עונשית" סנקציה דרקונית, "כדור שלג", פיצויי in terorem......

על בית הדין למצוא, איפוא, את האיזון הנכון שבין גורם ההרתעה מחד לבין הטלת מעמסה בלתי פרופורציונית על המעסיק מאידך, ספק ביחס למגמה זדונית של המעסיק בעיכוב תשלום , צריך להתפרש לקולה, כלומר הנטייה היא לפסוק פיצויי הלנה מופחתים, אך הכל בהתאם לנסיבות".

 

 

 

בפס"ד ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים נ. גוליה מימון (טרם פורסם) נקבע בעמ' 8 לפסק הדין כדקלמן:

 

"אין לפרש את סמכותו של בית הדין להפחית את פיצויי ההלנה – כסמכות שאין בצידה שיקול דעת לבית הדין. לבית הדין, שיקול דעת האם להפחית את פיצויי ההלנה. עצם הזכרת נימוקים שונים לפחתתם של פיצויי ההלנה היא הנותנת שלבית הדין שיקול דעת להפחתתם. אין לקבל הוראה המטילה סנקציה ללא השארת שיקול דעת לבית הדין. ואכן בית הדין הארצי הפעיל את שיקול הדעת, הן בפסיקת פיצויי ההלנה והן בשאלת הפחתתם ובמידת ההפחתה, כך באשר לעצם הטלת פיצויי הלנה עשה בית הדין שימוש בשיקול דעתו כאשר בגלל קיצוניותה וחומרתה של הסנקציה הוא צמצם את חומרתה.......

......בית הדין גם שוקל את התנהגותו של המעביד... האם עשה המעביד פעילויות אחרות שיש בהן כדי לנצל את מעמדו וכוחו".

 

במקרה שלנו ברור כי לא היתה כוונה זדונית מטעם הנתבעת לאי תשלום לשכר במועד, הנתבעת לא השיגה רווח כלשהו לעצמה מאי תשלום השכר, ולא היתה לה כל כוונה לגרום נזק מכוון לתובע ע"י אי תשלום שכרו בזמן.

 

אינני נכנסת לשיקולים ולסיבות אשר הביאו למצבה הכלכלי הקשה של הנתבעת ולגרעון הכספי שבו היא נמצאת, אך נתון עובדתי הוא כי אכן הסיבה הישירה לאי תשלום השכר במועד נובעת מאותו מצב כלכלי קשה.

 

אנו עדים כיום למצב כלכלי קשה במדינה, מעסיקים פושטים את הרגל, חברות מתפרקות, שיעורי האבטלה גבוהים, מצבן של מועצות מקומיות ואף עיריות הוא קשה, דבר שגורם לשביתות עובדים מדי פעם, ומן הראוי הוא להתחשב במציאות הכלכלית במדינה כאחד מהשיקולים המרכזיים בבואנו להכריע בשאלת הפחתת פיצויי הלנה.

 

בהתחשב בכל האמור לעיל, במדיניות הברורה של הפסיקה האחרונה אשר מהווה מהפך בנושא הפחתת פיצויי הלנה, בזכויות של העובדים לקבל את שכרם בזמן מול זכות הקניין של המעביד שאף היא ראויה להגנה מטעם בית הדין, וכן בהתחשב במציאות הכלכלית הקשה כפי שצויין לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת 30% מפיצויי ההלנה הקבועים בסעיף 17 לחוק הגנת השכר, התש"ח - 1958 על השכר נטו (להוציא המרכיבים שאינם נושאים פיצויי הלנה מיום 1.12.99 ועד יום 26.10.00.

 

באשר למרכיבי השכר שאינם נושאים פיצוי הלנה, הרי הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום בו אמור השכר להיות משולם על פי החוק ועד יום תשלומו בפועל.

 

9.         באשר לתקופה מיום הגשת התביעה 27.10.00 ועד יום התשלום בפועל, אין מקום להפחית מפיצויי ההלנה החלים על השכר כפי שפורט בסעיף 7 לעיל, ועל הנתבעת לשלם לתובע פיצויי הלנה מלאים על שכר חודש 11/99 מיום 27.10.00 ועד יום התשלום בפועל.

 

            כן על הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 1,000 ש"ח בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד יום התשלום בפועל.

 

 

10.       הצדדים רשאים לבקש רשות ערעור על פסק דין זה, מבית הדין הארצי לעבודה תוך 15 יום מקבלתו.

 

ניתן היום י"ב בטבת, תשס"ב (27 בדצמבר 2001) בהעדר ב"כ הצדדים.