עובדי כוח אדם
פסיקות אחרונות של בתי-המשפט מנסות לשים קץ לפגיעה בזכויותיהם של עובדי חברות כוח האדם, וקבעו כי על העסק חלה חובה לתשלום זכויות מלא
עו"ד יעל דולב
הדברים הבאים נכתבים בעקבות מספר פסקי דין שניתנו באחרונה - הן על-ידי בית הדין הארצי לעבודה (ביניהם ע"ע 273/03 דברת שוואב נ' מדינת ישראל; ע"ע 1363/02 דינה חזין ואח' נ' תנופה שירותים, כ"א ואחזקות 1991 ואח') וכן בעקבות פסיקתו של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב בתיק עב/3054/04 איילת (נטליה) שמואלוב נ' משה פונס בע"מ ובנק הפועלים.
עסקים רבים משתמשים בשירותים של עובדי חברות כוח אדם. מדובר בתופעה רווחת ומוכרת, ולה סיבות רבות, כגון: נוחות, יעילות, גמישות, בעיות תקינה, פתרון בעיות זמניות של כוח אדם, רצון ליצור הפרדה בין העובדים הישירים של העסק לבין עובדי כוח האדם וחיסכון כספי.
השימוש במשאבים של חברות כוח אדם עלולה לשמש לא פעם עלה תאנה, מאחוריו מסתתר העסק, כאשר חברת כוח האדם יוצרת חיץ בינו לבין העובד, ובעלי העסק יכולים להעמיד פנים - בצדק או שלא בצדק - כי אין להם אחריות ואין להם ידיעה לגבי תנאי עבודתם של אותם עובדים.
דומה כי הבעיה חריפה במיוחד כאשר מדובר בהתקשרות הנוגעת לקבלת שירותי ניקיון או שמירה. במקרה כזה ההגדרה המשפטית לא תהיה התקשרות עם חברת כוח אדם דווקא, אלא כריתת חוזה עם חברה למתן שירותי שמירה/ניקיון. התחרות בשוק שירותי השמירה והניקיון היא רבה, ובעל העסק יכול לצאת במכרז או לנהל התמחרות ומו"מ מול מציעי השירות השונים, על מנת להפחית ככל הניתן את התמורה שהוא משלם להם. במילותיו של בית הדין הארצי, מדובר בשוק תחרותי המייצר "מרוץ לתחתית".
המרוץ לתחתית והפגיעה בעובדים
מרוץ זה עלול לגרום לכך שמקבל השירותים, יסכים לשלם סכומים נמוכים ביותר עבור קבלת השירותים - כך ברור כי קבלן המשנה אינו יכול לעמוד במחירים אלה ובמקביל לשלם לעובדיו שכר מינימום ואת שאר זכויותיהם מכוח החוק, ההסכמים הקיבוציים וצווי ההרחבה.
קבלן המשנה נאלץ לעתים להתקשר בהסכמים למתן שירותים המחייבים אותו לפגוע בזכויות המוגנות של עובדיו, כשהוא יודע כי אם לא יעשה כן, יבוא ספק שירותים אחר וירים את הכפפה.
מבחינת קבלן השירותים, עובדי השמירה והניקיון שייכים ברובם לרקע סוציו-אקונומי נמוך, הם אינם מודעים לזכויותיהם, ומבחינה כלכלית - עם כל הציניות הכרוכה בכך - משתלם להעסיק מספר רב של עובדים תוך פגיעה בזכויות המגן שלהם, להתפשר בבית הדין עם העובדים המעטים שיגישו תביעה, ועדיין בסיכום הכללי, יוצא קבלן השירותים מורווח.
מקבל השירות טומן לעתים את ראשו בחול; הוא מתקשר בהסכם לקבלת שירותי ניקיון ואינו רואה עצמו אחראי לשאלה איך יגזור קבלן המשנה מן התשלום החוזי את שכר העובדים. התנהגותו מהווה התנהגות של בת יענה כשהוא מתעלם מן החקיקה והפסיקה בנושא, אשר מטילה עליו במקרים רבים אחריות ישירה.
סעיף 6א' לחוק שכר מינימום מטיל אחריות ישירה על העסק, במקרה בו קבלן כוח האדם לא שילם לעובדיו שכר מינימום (מדובר אומנם בשירותי כוח אדם ולא בשירותי ניקיון ושמירה, אך לאור הפסיקה הנסקרת כאן, נראה כי הסיכון רחב יותר מהנובע ממילות החוק).
בפסקי דין קודמים, כגון מחלקת הבניה של הקיבוץ הארצי, וכן בעניין XIU BIN נ' א. דורי, כבר נקבע כי על העסק מוטלת אחריות לדאוג לכך שקבלן כוח האדם ישלם לעובדים את שכרם, וכי במקרה שקבלן כוח האדם אינו עושה כן, תהיה מוטלת חובת התשלום על המשתמש בעבודה. כלומר - לא רק חובת תשלום שכר מינימום, אלא חובת תשלום השכר במלואו.
באחרונה שב בית הדין הארצי והדגיש חובה זו. בפסק דין דברת שוואב צוין בדעת הרוב כי מקבל שירותים מחויב למלא בעצמו אחר ההתחייבויות לעובדים ככל שחברת כוח האדם אינה מסוגלת לעשות זאת. כלומר, אין מדובר, לכאורה, בחובה לתשלום שכר בלבד, אלא בחובה לתשלום מכלול הזכויות הנובעות מיחסי העבודה. אם קבלן כוח האדם מפר את חובותיו כלפי העובדים, עוברת החובה לעסק המשתמש בשירותיו. דעת המיעוט, אגב, סברה כי יש לראות את העובדים פשוט כעובדים הישירים של המשתמש, כשברור שגם מכאן נובעת אחריותו של המשתמש לדאוג לזכויות העובדים.
כשעסק הופך למעביד בעל כורחו
על רקע זה הוציא בית הדין האזורי לעבודה פסק דין חדשני בעניין בנק הפועלים. בנק הפועלים התקשר עם חברה פונס לשם קבלת שירותי ניקיון של שני עובדים, בהיקף כולל של 40 שעות שבועיות, והתחייב חוזית לשלם בעבור שירותי הניקיון תשלום של כ-3,000 ₪ לחודש.
בית הדין קבע כי הבנק עצם את עיניו מלראות את ההפרה הבוטה של חוקי המגן, כשאין שום אפשרות לחברת פונס לשלם לעובדים שכר מינימום ומכלול זכויות, בהתאם לתמורה שקיבלו מהבנק.
בית הדין האזורי קבע, כי אילו היה מסתפק במבחנים המשפטיים הרגילים, לשם זיהוי המעביד, היה קובע כי המעביד האמיתי של העובדים הינו חברת פונס ולא הבנק, וכי הבנק פטור מתשלום כלשהו לעובדים. אולם, מוסיף וקובע בית הדין, כי למרות שהמבחנים המשפטיים הרגילים אינם תומכים בקיום יחסי עובד-מעביד בין הבנק לעובדים, הרי מטעמים של מדיניות שיפוטית, למען השגת תכלית דיני העבודה, יש לקבוע את הבנק כמעביד משותף של אותם עובדים, בכל הנוגע לזכויות הנובעות מחוק המגן.
כלומר, הבנק מצא את עצמו הופך בעל כורחו למעבידם של עובדים אלה, לא בגלל שהם היום "באמת" עובדיו, אלא בגלל שאפשר לקבלן הניקיון לפעול בחצרו, כאשר אותו קבלן מפר את חוקי המגן, וכאשר הבנק מתעלם ביודעין ממצב של הפרת החוק ומפגיעה בזכויות עובדים, ובעצם אף תרם למצב זה כשהעמיד בפני קבלן כוח האדם דרישות בלתי אפשריות.
אם כך, כיצד צריך לנהוג עסק אשר משתמש בשירותי כוח אדם, שירותי ניקיון או שירותי שמירה, על מנת לעמוד בדרישות החוק והפסיקה ולחסוך מעצמו סיכונים מיותרים? תשובתו של בית הדין האזורי בעניין בנק הפועלים היא:
"כשם שהבנק במקרנו ביקש מהחברה, טרם ההתקשרות, אישור מרואה חשבון או מההסתדרות הכללית כי היא משלמת לעובדים לפחות שכר מינימום, הוא מסוגל לדרוש דיווח שוטף בקשר לכך ולא להסתפק באישור ראשוני וסתמי. כשם שהבנק ידע לדרוש מהחברה את פירוט שמותיהם של העובדים המוצבים בפועל בסניפיו - כך יכול היה לדרוש אישר רו"ח לגבי כל אחד ואחד מהם לגבי השכר השוטף המשולם לו ותשלום שאר זכויותיו... כאשר הבנק יודע כי לפי דרישתו מוצבים שני עובדי ניקיון בסניף מסוים - לא יוכל להסתפק בקבלת דיווח על עובד אחד בלבד".
בהתאם להנחיות/המלצות בית הדין לעיל, על העסק לדרוש ולקבל בכל חודש מקבלן כוח האדם או מספק השירותים אישור של רואה חשבון בו מפורטים שמות כל העובדים שנתנו לו שירותים באותו חודש, ואישור לגבי כל עובד ועובד כי קיבל שכר מינימום, וכי קיבל את מלוא הזכויות על פי חוקי המגן, ההסכמים הקיבוציים וצווי ההרחבה.
לפרטים נוספים אודות חברות כח אדם לחץ/י:כח אדם
.gif){kind=small}
בטעינה...