| עבודה בעיניים |
| הדו"חות האחרונים, שהציגו הצלחה לכאורה של תוכנית ויסקונסין, משמיטים פרטים חשובים: הם מתעלמים מכ-1,500 משפחות שאיבדו את הבטחת ההכנסה על מזבח רווחי החברות המפעילות את התוכנית, הם לא משקללים את יתרון המשאבים של מפעילות התוכנית מול שירות התעסוקה, והם מפספסים את הכשלים המבניים בשוק. בשורה התחתונה, גם השר ישי שעשה קולות של מתנגד לויסקונסין, תומך בהתנערות מאחריות למובטלים |
| |
|
|
| תכנית ויסקונסין חוזרת לכותרות בזכות דו"חות שמתפרסמים לאחרונה. דו"ח מיוחד של מבקר המדינה גילה שורה של ליקויים ופגמים. הוא כתב שהמדינה לא היתה ערוכה מספיק לתוכנית, וכי לא היתה התחשבות מספקת במשתתפים הסובלים ממוגבלויות. ימים ספורים לפני כן, התפרסם דו"ח ברוקדייל, שבחן גם הוא את התוכנית בצל הניסיונות לעצב את עתידה. |
שר התמ"ת, אלי ישי, הכריז כמה פעמים על כוונתו לבטל את התוכנית, והציע תוכנית חלופית שתפטור בני 45 ומעלה מהשתתפות בה. משרד האוצר מתבצר בעמדתו להמשיך את התוכנית במתכונתה הנוכחית עם תיקונים קלים, שלטענתו יישומם החל. ובעוד שני הצדדים מתקוטטים על הסעיפים, הם מסכימים על העיקר: הפרטת שירות התעסוקה והרחבת התוכנית לכלל הארץ. לא כניסיון, אלא כדרך חיים.
דו"ח ברוקדייל שכולם ציפו לו, היה אמור להכריע את הכף. הדו"ח הוכן על ידי מכון ברוקדייל והמוסד לביטוח הלאומי, מתוקף חוק מהל"ב עצמו. המחקר נערך בארבעת המרכזים בהם מבוצעת התוכנית: נצרת, חדרה, ירושלים, אשקלון-שדרות, מאוגוסט 2005 ועד נובמבר 2006. הוא גם השווה את הנתונים לתוצאות מקבילות בשרות התעסוקה באותם אזורים.
אולם דו"ח ברוקדייל לא הכריע את הכף, מהסיבה הפשוטה שהנתונים לא הראו הצלחה חד משמעית של התוכנית. אין אנו ניטרליים בוויכוח הזה כמובן, אך נשתדל להיות אובייקטיבים בהסתמך על הנתונים שמספק הדו"ח עצמו, ועל המידע הרב שצברנו במהלך עבודתנו בשטח מיומה הראשון של התוכנית.
|
| הנתונים |
המחקר מראה שתוכנית מהל"ב הביאה לשיפור במצבם של 21% מהמשתתפים בה, בעוד שהאחוז המקביל בשרות התעסוקה עמד על 5% בלבד. המספר 21% כולל 13% משתתפים שהיו מחוסרי עבודה והשתלבו בעבודה, ועוד 8% שהרחיבו את היקף עבודתם. אחוז ההעסקה אחרי 15 חודשים במסגרת תוכנית מהל"ב עלה ב-13%, ואילו בשרות התעסוקה ב-1% בלבד.
אך שימו לב לנתון המעניין הבא: האחוז של מי שהפסיקו לקבל דמי הבטחת הכנסה אחרי 15 חודשים הגיע ל-47% במסגרת מהל"ב, לעומת 20% בשרות התעסוקה. חלק מהאנשים האלה עברו לקבל קצבאות אחרות כגון נכות כללית או זקנה, חלק התחילו להתפרנס מעבודה, וחלק שלישי, שמגיע ל-13%, פשוט נותרו ללא כל הכנסה, לא מקצבה ולא מעבודה. |
| מאחורי הנתונים |
| יצאו ממעגל מקבלי הבטחת ההכנסה: כאן קבור הכלב. הנתון 47% הוא המטרה העיקרית של התוכנית הממשלתית: לחסוך בתשלומי קצבאות הבטחת ההכנסה שהתנפחו למימדי ענק (157 אלף משפחות בארץ כולה). ההשוואה שמראה ששירות התעסוקה הצליח להיפטר "רק" מ-20%, מחזקת את טענת האוצר שהפרטה היא הפתרון היעיל ביותר לביצוע המשימה. ומכאן, שתוכנית מהל"ב צריכה להמשיך לפעול וביתר שאת. |
|
לא הדו"ח, וגם לא המדינה, נותנים את הדעת על אותם 13% מתוך אלה שהפסיקו לקבל את הגמלה, ולא שואלים את השאלה הפשוטה והמרה: מה עלה בגורלם? המספר הזה שווה ל-1,530 משפחות במדינת ישראל, שהפכו להיות יותר עניות משום שאיבדו כל מקור פרנסה. בכל מקרה, מחברי הדו"ח מבטיחים לספר לנו את המשך הסיפור באוגוסט. אך הממשלה, כך מסתבר, לא תחכה לסוף הסיפור, והיא רוצה כבר עכשיו להכריע את גורל התוכנית, בטענה שהחוזים שלה עם מפעילי התוכנית מסתיימים ב-31.7.07.
נשלחו לעבודה: אחרי 15 חודשים של ניסוי, אחרי שהמדינה המטירה 170 מליון שקלים כל שנה על החברות, בהתייחס למערך הפקידותי האדיר שהמציאו לצורך ישום התוכנית - 13% הוא כל מה שהצליחו ארבע חברות ענק בינלאומיות, להשיג עבורנו - אחוז עלוב בהחלט.
המספר הזה נראה עוד יותר עלוב כאשר לוקחים בחשבון את המערך הלוגיסטי שמפעילי התוכנית סיפקו למשתתפים על מנת לסייע בקליטתם לעבודה, כגון הסעות למקומות העבודה ומימון, זעום אומנם, למטפלות.
הדו"ח גם לא מעביר שבריר של אינפורמציה לגבי סוג, היקף ותנאי העבודות אליהם נשלחו 13 האחוזים. האמת היא שלאלה חיכה שוק עבודה רווי עובדים מנוצלים, שכר מינימום הפך לשכר מקסימום, חוסר קביעות במקום העבודה, העסקה שעות נוספות ללא תשלום וללא תנאים סוציאליים.
עמותת מען הגישה עררים ותלונות רבות לחברות ולמנהלת מהל"ב על תנאי העסקה פוגענית להם זכו משתתפי ויסקונסין. חלקם נדרשו לעבוד משעה 6 בבוקר עד 6 בערב, לאחת הובטח כי תקבל 1,000 ש"ח לסבסוד מטפלת, אך מכיוון שהיא פחדה כל כך להתלונן, היא נשרה בסוף מהתוכנית. פועלות שנשלחו לעבוד במפעל עוף בחדרה או בבית שאן, נתבקשו לעבוד 11 שעות תמורת 10 ש"ח לשעה. ואלה רק דוגמאות על קצה המזלג.
|
| תחרות לא הוגנת |
| במקרה אחד הופכים המספרים שסיפקה תוכנית מהל"ב ל"משמעותיים", וזאת כאשר משווים אותם לתוצאות של שרות התעסוקה. וגם זה רק לכאורה. בזמן שמהל"ב העלתה ב-13% את אחוז ההעסקה, שרות התעסוקה הגיע רק ל-1% באותם האזורים. |
ההשוואה לביצועים של שירות התעסוקה היא בעייתית, משום שהתחרות בין שני הגופים לא היתה הוגנת. התקציבים המנופחים והפקידות הענפה שניתנה לוויסקונסין, לא מתקרבת לסכומים הזעומים ולמספר הפקידים הבודדים שניתנים לכל מרכז של שרות התעסוקה. 30-40 השעות השבועיות שנקבעו למובטלים להתייצב בתוכנית ויסקונסין, רחוקים מאוד מארבע-חמש הדקות השבועיות שיכול מספר בודד של פקידים בלשכה להקדיש לאלפי המובטלים שפקדו את לשכתם.
נתון נוסף וחשוב בקביעת ההבדל ב"תפוקה" בין מהל"ב לשרות התעסוקה, הוא אלמנט הרווח, והתמריץ העז לעשות כמה שיותר ממנו. צורת התגמול שאפשרה לחברות לעשות רווחים לפי מספר המשתתפים שנשרו מרשימת מקבלי הבטחת ההכנסה, ולא לפי מספר ההשמות בעבודה לאורך זמן, עודדה את החברות ללכת על הפתרון הקל והמהיר והוא ללחוץ על המשתתפים לקבל כל עבודה בכל תנאי; להקשות עליהם, כולל על החולים והמוגבלים; לחפש כל תרוץ, למשל איחור בהגשת מסמך או איחור בהגעה למרכז, כדי לרשום להם סירובים, ולשלול את גמלתם; להושיב אותם (כולל החולים) 30-40 שעות בשבוע באפס מעשה, או לבזבז את זמנם בסדנאות סרק זולות ולא מועילות (ראו דו"ח מקיף בנושא שהוציאה עמותת מען).
רבים נשרו, 13%, בין היתר בגלל לחצים מהסוג הזה. לפקידי שרות התעסוקה, אומנם לא היה תמריץ למגר את האבטלה, אך גם לא היה להם תמריץ להרוויח על גבם של המובטלים.
|
| כשלון מובטח |
| הדו"ח מתעלם מההקשר הכלכלי שבתוכו מתנהלת התוכנית, ולפיה המדינה מתעקשת ביד אחת להכריח מובטלים לעבוד, וביד השניה חוסמת בפניהם את מקומות העבודה על ידי העדפת פועלים זרים זולים יותר, עובדה שגורמת לשחיקת השכר ולהרעה בתנאי העבודה. עובדים מקומיים אינם יכולים להתחרות עם פועלים זרים מנוצלים שמרוויחים שכר זעום (פועל חקלאות תאילנדי בישראל מרוויח 11 ש"ח לשעה והוא זמין 24 שעות ביממה במשק). עובדה זו, למשל, חוסמת בפני פועלות ערביות את היכולת לעבוד ולהשתכר בעבודה חקלאית. כל נסיונותיה של עמותת מען להגיע להסדר משמעותי עם משרד החקלאות עלו בתוהו. הממשלה נכנעה ללובי של החקלאים והחליטה לפני חודשיים לייבא עוד 3,000 תאילנדים לענף. |
|
בשורה התחתונה, הדו"ח מביא שני מספרים שבעינינו הם העיקריים: אחד נוגע לאחוז ההעסקה, שעומד על 13%, השני מתייחס לאחוז הנשירה ללא כל מקור הכנסה חלופי, שגם הוא עומד על 13%. בעיניים של מי שהמאבק על מיגור האבטלה והעוני, ויצירת מקומות עבודה שיכבדו את בעליהם אכפת לו, הנוסחה היא אחת: 13% (התקדמות) - 13% (נסיגה) = אפס (דריכה במקום).
גם אם יוחלט על הארכת החוזים של התוכנית, או על הרחבתה, אין בידה של תוכנית ויסקונסין לפתור את בעיית האבטלה והעוני, מהטעם הפשוט שההפרטה העמיקה את הפערים המעמדיים בארץ ובעולם, ואין היא אינה יכולה לספק את הפתרון. האינטרס לעשות רווחים בכל מחיר אינו מתיישב לרוב עם האינטרסים של המובטלים ושל רווחת החברה באופן כללי. לדאוג לתעסוקה הוא יעודה של המדינה כלפי אזרחיה.
אין לשכוח שניפוח קצבאות הבטחת ההכנסה היה חלק מ"שוחד" שניתן על ידי המדינה בשל מדיניות פוליטית: מצד אחד ביטול מכסי המגן, ההפרטה וביטול מדינת הרווחה שזרקה רבים לאבטלה, ומצד שני, מדיניות הסגר על השטחים, שפתחה את הדרך בפני ייבוא עובדים זולים וחסרי זכויות. היום המדינה החליטה להפסיק את חגיגת תשלומי הקצבה, אולם מבלי להפסיק את חגיגת ייבוא הזרים. אם יופסק ייבוא הפועלים הזרים, יושקעו משאבים בהכשרת עובדים מקומיים, ייאכפו חוקי העבודה, תתאפשר עליה הדרגתית של השכר במשק, ובאופן טבעי יחזרו מובטלים לעבודה, ללא צורך בחברות ויסקונסין.
תוכנית ויסקונסין או כל תוכנית חלופית, שתתעלם מהצורך לרתום את הסוס לפני העגלה, ולא ההיפך, תוביל לכך שהעגלה תישאר תקועה בבוץ. גם אם מספר מקבלי הבטחת ההכנסה יקטן, העוני יגדל, עם הבדל אחד קטן: איש לא יתעניין בנושרים ובמה שעלה בגורלם.
הכותבת היא מנהלת פרוייקט "ויסקונסין-watch", מטעם עמותת מען.
|
|
| +- הוסף תגובה חדשה | | תגובות:
|  בטעינה... |
|
|
|
|
.gif){kind=small}