מה משותף לענף השמירה, לחברות ממשלתיות ולענף הפרסום? בכולם קיימים מעסיקים שמפרים את זכויות עובדיהם מדי יום. מדובר על זכויות מכוח החוק ו/או הסכם קיבוצי, לא בזכויות שהעובדים טרם השיגו. קחו למשל את התשלום המוגדר בחוק בגין "שעות נוספות". בכל הענפים שלעיל, ולא רק בהם, יש מעסיקים שבאופן שיטתי לא משלמים שעות נוספות כנדרש בחוק.

כמות התביעות שמוגשות על ידי עובדים למיצוי זכויותיהם בטלה בשישים לעומת מספר העובדים שזכויותיהם מופרות. עובד שזכויותיו מופרות חושש שיאבד את מקום עבודתו ואפילו "יישרף" בענף אם יתבע את זכויותיו. במקרה הטוב, כעבור כמה חודשים (ולא פעם כמה שנים) יעניק בית הדין לעובד את המגיע לו באופן מלא או חלקי - וזאת לאחר ששילם שכר טרחה לעו"ד, השקיע זמן ומשאבים נפשיים, ולעתים הפך למובטל לאחר שתבע את מעסיקו. המעסיק, לעומתו, יודע שעל כל עובד שדרש את זכויותיו יש רבים שלא עשו כן. בחישוב פשוט, המעסיק הרוויח ובגדול. זאת ועוד: המעסיק יודע כי לכל היותר ישלם את מה שהיה חייב בו ממילא, לעתים בתוספת פיצוי.

שיטה רווחת נוספת לניצול עובדים ולפגיעה בזכויותיהם היא שימוש ב"עובדי קבלן". ה"קבלן" הוא שמפר את זכויות העובדים, והמעסיק רק מיתמם. איזה בר דעת יכול להאמין שכאשר הוא משלם לקבלן תעריפים כה נמוכים, זכויות העובדים יישמרו?

למעסיקים הסוררים יש שותפה נאמנה: ממשלת ישראל. הממשלה שאמונה על אכיפת חוקי העבודה, ויודעת לעשות זאת בקרב מעסיקי עובדים זרים כשהיא רוצה להפוך את העסקתם ללא-כדאית, לא אוכפת כנדרש ובאופן מלא את חוקי העבודה הקיימים ולא מחוקקת חוקים שיטילו סנקציות חמורות על מפירי זכויות עובדים.

בימים האחרונים התבשרנו כי שירות התעסוקה החליט שלא להפנות עובדים לחברת "השמירה" בשל הפרות זכויות עובדים. מבלי להיכנס לפרטי המקרה, אפשר לקבוע שמדובר בתקדים חיובי: מעסיק נפגע באופן מהותי בעקבות הפרת זכויות עובדיו. מעודדת גם הצעת החוק שנדונה באחרונה בכנסת בדבר החמרת הענישה על מעסיקים שמפטרים עובדות לאחר שנכנסו להריון. לפי ההצעה שהגישו הח"כים נאדיה חילו (עבודה), אורית נוקד (עבודה) וגדעון סער (ליכוד), אפשר יהיה להטיל עונש של חצי שנת מאסר על מעסיק שיורשע.

הפרות זכויות העובדים, כך נראה, לא רק שאינן מטרידות את ממשלת ישראל והאוצר - אלא אפילו די נוחות להם, הן מבחינת הוצאות הממשלה והן מבחינת התנהלות המשק. אחרת, לא ברור מדוע המדינה עצמה מעסיקה "עובדי קבלן" שזכויותיהם נפגעות. מדוע אין הממשלה עושה די לאכיפת חוקי העבודה? מי שטוען כי אין די תקציב למנגנון אכיפה מתאים טועה ומטעה.

מה ראוי לעשות כדי לשרש תופעות נלוזות כגון אלה? ראשית, יש להמשיך ביתר שאת את הקו שלפיו מי שפוגע בזכויות עובדיו, ישלם מחיר יקר שיהפוך את הפגיעה לבלתי כדאית בעליל. אם מעסיק אחד או שניים יישבו מאחורי סורג ובריח משום שפיטרו שלא כדין עובדת הרה, מספר המעסיקים שיעזו לעשות כן יפחת באופן משמעותי.

ראוי, למשל, להתנות בחוק את העסקת הקבלנים בידי המדינה ושלוחותיה ומעסיקים ציבוריים אחרים בכך שישמרו על זכויות עובדיהם. בנוסף, יש להטיל אחריות על מי ששכר קבלן בידיעה כי כתוצאה מתנאי ההסכם והתמורה המשולמת יופרו זכויותיהם של העובדים - או עצם עיניו לנוכח הידיעה. צריך גם לקבוע בחקיקה סנקציות חמורות על מפירי זכויות עובדים, שיכללו קנסות כבדים מאוד ואפילו מאסר. יתרה מכך, יש לקבוע כי אחד התנאים לקבלת רישיון להעסיק יהיה שמירה על זכויות העובדים כדין.

במישור האכיפה ראוי לבצע אכיפה יזומה ומדגמית במקומות עבודה, וכן לאפשר הזמנת ביקורת בעילום שם למקומות שבהם מופרות זכויות עובדים. כך, עובד לא יחשוש לעמוד על זכויותיו. אכיפה בדרך זו אינה מחייבת משאבים גדולים, ומהלך משולב כזה יפחית באופן ניכר את הפרת זכויות העובדים בידי המעסיקים.